מחשבות על אמהות וקריירה

עד לא מזמן הייתי מעצבת. ליתר דיוק, עד לפני 10 חודשים. איו לי מושג מה קורה במקצועות אחרים אבל ״מעצבת״, זה טייטל שקשׁה מאוד פשוט לעזוב. זה הרבה יותר מעבודה. זו תשוקה, זו דרך חיים. לעומת זאת, את המשרה הספציפית שהיתה לי לפני שהפכתי לאמא, הרגשתי שהגיע הזמן לעזוב.

עוד ארחיב על החלמת הלידה שלי (כן כן החלמה, לא חופשה) בפוסט נפרד, אבל בוא נגיד שהיא ארכה זמן ארוך מהצפוי. בין הסטריליזציה, להאכלות, להחלפות ולכביסות יש הרבה מאוד זמן לחשוב, מה שחידד אצלי לאט לאט את המחשבה שמה לעשות, המשרה שלי כבר לא מתאימה לטייטל החדש שנוסף לי – אמא. אותה משרה שלפני שלוש שנים היתה משרת חלומותי בעולם המיתוג, זו שלימדה אותי כל מה שאני יודעת על בניית מותג, התנהלות מול לקוחות, לוחות זמנים ואחריות מה היא, לא מתאימה לאמא שאני ולזו שאני עוד רוצה להיות. כזו שמשחקת עם הילדה באמצע היום, כזו ששרה איתה שירים וקוראת לה סיפורים, כזו שמדברת איתה שיחות שלמות גם אם יש מצב שהיא לא מבינה (והיא מבינה). אז החיים התל-אביבים של לעבוד מסביב לשעון ולהשקיע את כל כולי במקום אחד הוחלפו בחיים חולוניים שסובבים סביב הדבר הכי מתוק שראיתי בחיי, והאמת זה לא רע בכלל, אבל זה גם לא בדיוק מה שתכננתי. 

כפי שכתבתי קודם, החלמת הלידה לקחה זמן רב מהצפוי, גם בגלל ההחלמה הפיזית, גם בגלל ענייני הקורונה וחוסר היכולת שלי לשחרר אותה למסגרת תחת כל המצב הזה. היה לי דיי הרבה זמן להתבשל עם ההחלטה לעזוב את המשרה הקודמת שלי. עם קבלת ההחלטה, החלו לצוף כל מיני פחדים סביב החזרה שלי ״לעולם של הגדולים״ וההתקדמות המקצועית. חששתי מאוד שאם אתפטר, לא אצליח לחזור לשוק העבודה. ומה זה אומר בעצם? האם מתאים לי להיות אמא במשרה מלאה? התשובה היא כנראה שלא. הלוואי ויכולתי להיות האחראית הבלעדית לחינוך הילדה, אבל היא כנראה צריכה את המסגרת והחיבור לחברה, ואני כנראה צריכה לחזור למקומות שהפלייליסט בהן לא מתחיל ב״ידיים למעלה, על הראש״. המעצבת שבי לא נרגעה כל הזמן הזה. היא הופיע המון- בסידור של חדר התינוקות, באיורים הבוטנים שהמשכתי לאייר בזמנים בהם היא ישנה, בחשיבה על שעות משחק יצירתיות איתה, ואפילו בבניית טבלה לאירגון הארוחות שלה. המעצבת תמיד היתה שם.

היו ועדיין ישנם לא מעט נסיונות בדרך. למכור מוצרים מאויירים, לקחת כמה עבודות פרילאנס ומיליון ואחת נסיונות להקים את הבלוג. אף אחד מהם לא סיפקה אותי והבנתי ששאני ממש, אבל ממש רוצה לחזור לעבוד. משהו בחשיבה בצוות, בלהקיף את עצמי אנשים יצירתיים שמדברים את אותה השפה היה חסר לי מאוד. אז התחלתי לחפש עבודה.

והנה הפתעה- זה בכלל לא פשוט. מיליון שאלות עלו לי בתחילת החיפוש: מישהו מעסיק בתקופה שכזו? באם אני רוצה לעבוד באותו התחום שבו עבדתי (מיתוג ופרסום)? עד איזה שעה אני יכולה לעבוד? והאם במסגרת התנאים החדשים שלי בכלל זה אפשרי למצוא עבודה מספקת ובעלת ערך במקצוע?… שאלות לגיטימיות שבאמת לחלקן עדיין אין תשובה, או לפחות לא תשובה סופית. הבנתי שלפני שאני בכלל מתחילה לחפש, אני צריכה לבסס כמה כללים וערכים שהם יובילו אותי בחיפוש והם:

1. שכר הולם שיכבד את העבודה שאותה אני עושה
   
2. עבודה מספקת במקצוע העיצוב
   
3. מקום המספק תנאים סוציאלים נוחים ומותאמים להורים. 

נשמע טריוויאלי הא? לא ממש. מהניסיון הקודם שלי מקומות עבודה, במיוחד בעיצוב, תמיד מחפשים איזה סופר מן/ וומן כל יכולה. כזו שהיא גם ראש גדול/ גם חושבת מחוץ לקופסא, גם בעלת מוטיבציה גבוהה, גם תורמת לקידום הסטודיו (על ידי כך שהיא  נשארת עד איזה שעה שצריך קודם כל) ואם היא יודעת גם קופי אז בכלל בונוס אדיר. ולגבי המשכורת? אל תצפו ליותר מידי כן? משרדי המיתוג והפרסום לרוב אינם מציעים משכורות ראויות. לפחות לדעתי. אחרי לא מעט מחקר ובירורים הבנתי שהסיכוי המירבי למעצבת לקבל משכורת ראוייה היא בהיי-טק. שם גם התנאים הסוציאלים הטובים ביותר, במיוחד להורים. ידעתי שזו התשובה בשבילי אבל זה ידוע שהמקומות הטובים בוחנים בפינצטה את המתמודדים ומעבירים אותם עוד ועוד שלבים בכדי לוודא שההשקעה אכן משתלמת. מנסיון של נשואה לאיש היי טק, כן זו לגמרי השקעה. 

אז החלטתי ללכת על זה ולחפש משרת מעצבת בהיי-טק. שמתי בצד את כל החוסר ביטחון של כזו שלא עסקה במקצוע/ דיברה עם אנשים במקצוע תקופה לא קצרה וצללתי לחיפוש. להפתעתי, ההצע היה נמוך עד נמוך מאוד. המצב כמובן משפיע, חברות מעטות מגייסות עובדים בתקופה שכזו, אבל אלו שמגייסות- אליהן אתן וודאי רוצות להגיע. כל יום אלפי מעצבים כותבים פוסטים על חיפוש עבודה. הביקוש הולך וגובר וההיצע? לא ממש. רוב החברות אליהן שלחתי את קורות החיים השיבו במייל, כזה אוטומטי שנכתב מראש, שהנתונים אינם מספקים וכו׳. מצרפת לכן דוגמא מתוך אוסף ה״לא״ שקיבלתי במייל בתקופה האחרונה.

• 

עד כה קיבלתי רק 3 טלפונים, מתוך עשרות חברות אליהן פניתי. מתסכל, מייאש ואילולא התמיכה שיש לי בבית, יש מצב שהייתי פונה להסבת מקצוע (ומי יודע, אולי זה עוד יקרה). בכל פעם מחדש גייסתי את מיטב כוחותי והרשמתי בראיונות, השקעתי המון שעות במבחני בית ארוכים ומאתגרים, עברתי עוד שלב ועוד שלב ובכל פעם מחדש עלו בי תקוות שהנה, עוד רגע אני עומדת לקבל את עבודת חלומותיי. אז לא, זה עדיין לא קרה וכל ״לא״ שקיבלתי טילטל אותי קצת יותר. הבעיה היא שאין דרך לדעת מה הסיבה האמיתית שבגללה לא התקבלתי. אם לצטט אחת מהמגייסות ששוחחו איתי ״קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת. עיצוב הוא מקצוע מאוד סובייקטיבי״. אכן סובייקטיבי (או במילים אחרות ״מה את אומרת..״ ). חלק גדול בי רוצה להאמין שהסיבה האמיתית היא יתרון מקצועי של המתמודדים האחרים ולא חלילה מצב משפחתי כי אני עדיין לא מוכנה שמישהו ינפץ לי את האשלייה שאפשר לקיים חיי משפחה וקריירה מבלי להתפשר על מקום העבודה…

ההתנסות האחרונה בחיפוש עבודה די ערערה אותי וגרמה לי שוב לעצור ושוב לנסות לחשב מסלול מחדש. אם לראות את הצד החיובי של העניין, זה גרם לי לעשות עוד צעד בפתיחת הבלוג אז אולי זה לטובה, ואולי אבל ממש אולי נפתחת לי כאן הזדמנות חדשה. 

בינתיים רוז נכנסה לגן… אמאל׳ה ואבאל׳ה- זה מה שיש לי להגיד על זה. אין גבול למחשבות ולתהיות שהנושא הזה מציף בי- כמה זמן ישאר לי איתה ביום? מתי לי יצא לשחק איתה? לצחוק איתה? ושלא נדבר על לחנך אותה, ובכלל בכלל שלא לדבר על רמת החרדה שלי מכל הכותרות בחדשות. 

ואז, שוב סגר. מצד אחד אני לא צריכה להתעסק עם נושא הגן, וחזרתי להיות פול טיים על הילדה, מצד שני- אין גן, וחזרתי להיות פול טיים עם הילדה משמע איפה אני ואיפה העבודה הנחשקת אותה אני מחפשת. החיים שוב קצת בהולד ואני כאן מנסה לסחוט איזו לימונדה מכל העניין…אז אולי בכל זאת איזו הסבת מקצוע?