מה למדתי מחודש של עבודה במשרה מלאה?

או: איך התקבלתי לעבודה וקיבלתי מכתב פיטורין חודש לאחר מכן….

כבר דיברתי רבות על תהליך חיפוש העבודה שלי. במשך כמה תקופה ארוכה (של כשנה וחצי) חיפשתי עבודה, עברתי מבחני מיון רבים וראיונות בלי סוף. כל אלה אמנם אפשרו לי לדייק את עצמי לתפקיד ספציפי שחשבתי שמתאים לי, אך בדרך גרמו ללא מעט שברונות לב ופה ושם פגיעה בביטחון העצמי. גם כשכבר דייקתי את עצמי עברו להם חודשים ארוכים של מיונים וראיונות ושוב, ללא הצלחה. בו זמנית אני מפעילה את הבלוג שלי, נמצאת זמן רב עם הילדה ונהנית מהפריבילגיות של הנוכחות שלי בבית.

יחד עם זאת, החיים ממשיכים להם. לצד ההנאה מהזמן שיש לי עם רוז, מתפתחת לה תחושת ריקנות  וחוסר תועלת שמלווה אותי מידי יום עד שמגיע הזמן לאסוף את רוז מהגן. כל עיסוקי הצדדיים אינם ממלאים מספיק את ההיום  וסביב עוד ועוד גלים של קורונה והפחדות תקשורתיות, גם נוצרת לה בדידות גדולה. הרצון העז לחזור לעבודה הלך והתעצם ובו זמנית, המוטיבציה והבטחון התערערו להם.

החודשים עוברים להם מהר. רוז גדלה, יש מחשבות על הרחבת המשפחה והלחץ הכלכלי מתחיל להשפיע. באותו הזמן נרשמתי כבר ללימודי עיצוב פנים, חלום שנמצא אצלי שנים וחשבתי שהזמן ממש מסמן לי לממש אותו ואולי להוביל את עצמי לשינוי קריירה. האמת היא שתכננתי את זה לשלב יותר מאוחר בחיים ובגלל זה לא הייתי שלמה לחלוטין עם ההחלטה, אבל העיכוב והייאוש ממציאת העבודה גרמו לי ללכת על זה.

בזמן בין ההרשמה לתחילת הלימודים נתקלתי במודעה של סטודיו למיתוג ופרסום. המודעה הייתה קלילה ונעימה ומאוד הזכירה לי את מקום העבודה אותו עזבתי אחרי חופשת הלידה ולמען האמת, די התגעגעתי אליו. חשבתי לעצמי שזה יהיה כמו לחזור הביתה. למשהו מוכר. זירה כזאת שיש לי בה ביטחון ואוכל משם לחזור לשוק העבודה ולהמשיך לצמוח. אז מה אם זה לא משרת ההיי טק אליה כיוונתי? אז מה אם זה לא השכר שאני חושבת שמגיע לי .. והגרוע מכל.. אז מה עם זו משרה מלאה?!

אתעכב על הנקודה הזאת כי היא קשה וחשובה עבורי. בכל חיפושי לא מצאתי אף משרה אחת של מעצבת מרקטינג המותאמת לאורך החיים של הורים (אני אפילו לא מדברת ספציפית על אמהות). המחשבה שאראה את הילדה שלי רק כמה דקות בבוקר, כמה דקות בערב ובסופי שבוע צרמה לי מאוד והרגשתי שממש עומדת בפני הבחירה האם לבחור בעבודה או באמהות. יחד עם זאת, יש לי כמה חברות שעובדות בהיי טק ואני גם נשואה לאיש היי טק ומההיכרות שלי עם התחום, מאז הקורונה יש הבנה יותר גדולה של איזון עבודה-בית. אפשר לעבוד מהבית, אפשר לקחת ימים קצרים וארוכים בהתאם, כלומר, יש יותר הבנה. זו גם הסיבה שכיוונתי את עצמי ספציפית לתפקיד היטקיסטי.

ואמנם, זה לא קרה, והרגשתי שהגיע הזמן לקחת מה שיש. הלכתי לאותו ראיון במשרד הפרסום והראיון הלך מעולה. למעשה, הרגשתי שאנחנו מדברים באותה השפה. השאלות היו רלוונטיות, הנושאים שהציגו הרגישו לי מוכרים ולחלוטין הרגשתי שזה קטן עליי. ובאמת, עוד באותו היום זומנתי ליום ניסיון. גם יום הניסיון הלך נפלא. נהניתי מהאווירה המשרדית ומהאנשים מסביבי. כן הרגשתי קצת חוסר ביטחון כמעצבת שלא עבדה בתחום קרוב לשנתיים, אבל הצלחתי להסוות זאת. ביום הניסיון התבקשתי לעצב מעין קופסאת משחק מגניבה. מסוג הדברים שמאוד נהניתי לעשות בסטודיו הקודם בו עבדתי. חשבתי שהגעתי למקום הנכון והייתי מאוד נרגשת לעבוד. יום לאחר מכן הודיעו לי שהתקבלתי. אתן יכולות לתאר לעצמכן כמה התרגשתי? יחד עם זאת, צצו חששות על איך יראה היום שלי כשאעבוד 9 שעות ביום. עם איזה כוחות אחזור לרוז? 

השבוע הראשון היה קשה, אך מרגש. הייתי צריכה להתרגל להכל. לקום בשעה מוקדמת ומדוייקת, להתלבש למקום עבודה (וואו זה היה מאתגר עם הארון הלא ברור שנוצר מהתנודות במשקל בשנים האחרונות), לארגן את הילדה , להגיע לעבודה רעננה ואחרי 9 שעות לחזור הביתה לחבק את רוזי ולהקריא לה סיפור. כביכול משהו שעושות עשרות אלפי נשים כל יום ויחד עם זאת, לי זה לא הרגיש נכון. בשבוע השני כבר הבנתי שגם העבודה היא לא מה שחשבתי. סטודיו למיתוג ופרסום זה לא בדיוק ההגדרה שהתאימה לו, יותר משרד לעיצוב מצגות לחברות ועמותות שונות. כן, נאמר לי שזה חלק ממה שאעשה, אבל לא נאמר לי שזו תהיה העבודה 95% מהזמן. מהר מאוד הרגשתי שזה לא זה, יחד עם תחושות הגעגוע לילדה שלי וההתשה הכללית שחוויתי המוטיבציה ירדה בקצב דיי מהיר. יחד עם את נלחמתי בתחושות האלה רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעצב כל דבר. אחרי שבועיים הבנתי שפיטרו אחת מהעובדות. העמקה קצת יותר רצינית בנושא חשפה שזוהי לא הפעם הראשונה שעבד/ת חדשים מפוטרים אחרי זמן קצר אותו המקום, או איך שתיארו זאת שאר העובדים ״אחד אחרי שבוע, אחד אחרי שבועיים….״. הידיעה הזאת חיזקה את תחושותי ועדיין הייתי נחושה להוכיח אחרת. הייתי בטוחה שהמובן הוא שאני מתחילה ומגיעה לעבודה אחרי זמן ארוך שהייתי בבית ועל כן אקבל את ההכוונה וההבנה הדרושה לכך. 

השלב הבא היה שהפסיקו לדבר איתי. אם לפני זה טרחו להסביר לי מה לעשות, כעת שלחו לי בריפים מבלי להסביר וציפו שאסתדר לבד. ניסיתי לא להתייחס והתייעצתי יותר עם הסובבים אותי שהיו תמיד נחמדים ומוכנים לעזור. בסוף אותו חודש הגעתי לעבודה בלחץ לסגור קבצים לדפוס ונתקלתי בבוסית שביקשה ממני לעצור ולקחת את המכתב. היה לי ברור מה המכתב אומר ובחרתי לא לקרוא אותו ולהמשיך לעבוד על הקובץ. אחרי כמה שעות התפניתי לקרוא את המכתב והדמעות לא הפסיקו לזלוג. סעיפים על גבי סעיפם נכתבו על חוסר המקצועיות שלי, על שקורות החיים שלי ותיק העבודות אינו בא לידי ביטוי במציאות, על חוסר המוטיבציה ועל חוסר כישורים חברתיים. מעט מאוד מהנכתב היה נכון, והשאר, הזוי עד מוגזם. מושפלת וללא מילים הלכתי הביתה וחשבתי טוב על המילים שנכתבו. ידעתי שלשימוע הזה אגיע עם נאום ולא אתן לו לעבור כמונולוג של הבוסית. 

הציטוטים מהמכתב לא עזבו אותי כל אותו היום ״אין התאמה בין הידע שלך לבין מספר שנות הניסיון עליו הצהרת בקורות החיים שלך…״ ״אין אחריות אישית על פרויקטים..״  לא הפסקתי לשאול את עצמי איך אפשר להגיע למסקנות שכאלה אחרי פחות מחודש ימים?! למה לא נאמרה לי אפילו לא פעם אחת במהלך אותו החודש שלא מרוצים מאיכות העבודה שלי? איפה הנכונות לטפח עובד חדש וללמד אותו את הדרך?! במיוחד כזו שקצת התרחקה משוק העבודה?! כל כך הרבה שאלות שאת כולן כתבתי והבאתי לידי ביטוי בשיחת השימוע. 

שיחת השימוע היתה אף גרועה מהמכתב. מולי יושבות שתי נשים שעד לפני מעט זמן חייכו אליי וחלקו איתי שיחות אישיות וכעת הן נראות מובכות ולא נינוחות. הן הקריאו סעיף סעיף והאריכו את דעתן האישית עליו ואני נדרשתי להגיב. הן לא חסכו בתיאורים ובהתבטאויות שבכתב כנראה לא היו עולות. הן טענו שפעמים רבות ראו אותי מתעסקת בציפורניי בזמן שהן מסבירות לי דברים (תוך כדי שהבוסית מחקה בדיוק איך אני עושה את זה) והוסיפו להגיד שזה מאוד הביך אותן. שאני מסתכלת לא פעם על התמונות של הילדה מהגן, ושאני שואלת שאלות מאוד בסיסיות על התוכנות, ויחד עם זאת לא שואלת מספיק שאלות. הן טענו שאני חסרת מוטיבציה וש ״הלוואי והיינו רואות חצי מהמוטיבציה שיש לך לעמוד האינסטגרם שלך״ (שוב, פלישה לחיי הפרטיים) ועוד אחת מהן הוסיפה ״אולי זה בעצם מה שאת צריכה לעשות בחיים״ .(ותודה על ההכוונה התעסוקתית). הרגשתי מושפלת וכעוסה, אך לא חסכתי את דעתי עליהן. 

דיברתי על הרושם שנוצר עליהם במשרד ככאלה שמפטרים מהר ושהעובדים מאוד מודעים לכך מה שיוצר מראש הרגשה לא נעימה בעבודה. הפצרתי בהן להפסיק עם החיקויים הרי זה לא מכבד בכלל (יש אנשים שמגרדים בראש, יש אנשים שנוגעים באף…ויש כאלה שמתעסקים בציפורניים… מה הבעיה?!?! איזה מן דבר זה להגיד?!). הדגשתי שלא ניתנה לי הזדמנות ללמוד ולהשתפר כיוון שזוהי הפעם הראשונה שאני שומעת את הדברים. בסופו של דבר כשאמרו שיודיעו לי ״ אמרתי שאין מה להודיע. מקום שמתייחס לעובד חדש בצורה הזאת, הוא אינו מקום שאני מעוניינת להמשיך בו.

מה שהכי הפריע לי בכל הסיפור הזה הוא הירידה לפסים אישיים. זכור לי מאוד שהבוסית אמרה שבכל בוקר הייתי מגיעה כאילו עברתי מסע. כשטענתי שאכן שעות של פקקים על הבוקר אחרי שאני מורידה את הילדה בגן, זהו אכן מסע. בהתנשאות עילאית היא הטיחה בפניי שהיא מגיעה ממקום מרוחק עוד יותר ו.. אני אצטט ״לי אין עזרה״ . מעין אמירה שהייתה מכוונת לכך ששיתפתי כמה פעמים שאני מקבלת המון עזרה מאמא שלי. באותו הרגע הבנתי שהשיחה הסתיימה ושלחלוטין מדובר באדם בעל אפס רגישות, הכלה או הבנה.

כשהגעתי הביתה התיישבתי מול המקלדת וכתבתי את המילים הבאות: 

״ מכתב לבוסית.

כשאת מקבלת אמא חזרה למעגל העבודה,

אל תשפטי אותה. אל תחפשי אותה בפינה. היא אולי שכחה דבר או שניים במקצוע, יודעת מה אפילו יותר מזה. תארי לך. שנתיים שהיא הקדישה את כל כולה לילדה ולא ראתה הרבה את עצמה.

שנתיים ללא שיחות עבודה ויותר שיחות על חיתולים ומסגרות. אל תשפטי אותה שקשה לה להתנסח קמולך.

שנתיים שלא ישבה בישיבת קריאייטיב או בסתם שיחה עם הבוס, מקסימום בשיחה מול רופאת ילדים וישיבה של ועד הורים. אל תשפטי אותה שהיא מאבדת קשר עיין ואולי קצת מתעסקת בציפורניים.

אל תשפטי אותה שהיא צופה שוב בסרטון מהגן, שהיא מתגעגעת, שהיא יוצאת לעוד שיחת טלפון לוודא שהכל בסדר. היא היתה מחוברת אליה שנתיים.

אל תכעסי שהיא נראית עייפה. היא באמת עייפה ואין לה מושג איך אפשר להיות ערה גם בלילה וגם ביום. בטח לך יש איזה טיפ אחד או שניים שיכול לעזור.

אל תשפטי אותה שקשה לה למרות שיש לה עזרה. אני יודעת שזה נוגע לך בנקודה רגישה, אבל סבתא היא לא תחליף לאמא. יש לה את התפקיד שלה. אל תגרמי לה להתחרט שנפתחה בפניך.

מה כן? תחבקי אותה. תעזרי לה להתאקלם. תלמדי אותה איך את הצלחת לשלב גם וגם. תסבירי לה איך מאזנים את הכל. כי היא לא יודעת. באמת. תגידי לה שמותר לה לרצות גם דברים בשביל עצמה כמו קריירה וחיי חברה ומשכורת שווה. תסבירי לה שזה בסדר שיהיו לה גם קצת רגשות אשמה. תגרמי לה להבין שזה בסדר להתבלבל בהתחלה, אבל עוד קצת עבודה והיא לגמרי חוזרת לתלם. תוכיחי לה שזה משתלם. אל תוותרי עלייה. אין לך מושג כמה פעמים היא כבר ויתרה על עצמה.

תעצרי שנייה ותזכרי מה בכל זאת גרם לך לקבל אותה לעבודה…ואל תפטרי אותה. לא כל כך מהר. אל תדאגי, מבטיחה לך שזה ישתלם.״

אז למה אני מספרת לכן את כל זה? כי אני מרגישה שלנו כנשים יש נטייה להתנצל. להתנצל על האמהות, להתנצל על כך שאנחנו מבקשות לעצמנו גם וגם. להתנצל על השכר שאנחנו מבקשות, להתפשר על התפקיד. בתוך תוכנו אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו שוות וזה בדיוק מה שאנחנו אמורות לבקש. הבעיה אצלי היתה שמראש הלכתי על משהו שידעתי שהוא לא מתאים לי ונכנעתי למה שהשוק הציע לי, ויחד עם זאת, בשום פנים ואופן לא הגיעה לי ההתייחסות הזאת. 

אז לפי שאתן ניגשות לראיו ן עבודה תחשבו טוב טוב אם אתן באמת רוצות לעבוד שם. ראיון העבודה אינו חד צדדי. תשאלו שאלות, תתעניינו ותדאגו גם לאינטרסים שלכם. אני יודעת שאתן רוצות להתקבל, אבל זה לא בכל מחיר. 

אז מה הלאה אתן שואלות? בפעם הראשונה בחיי החלטתי לקחת את הזמן באמת. לקרוא, ללקט את הדברים שבאמת עושים אותי מאושרת ולחפש קצת מחדש מי אני בעולם התעסוקתי. ישנם המון דברים שמסתובבים לי בראש והגיע הזמן לעשות בהם קצת סדר. תמיד אהבתי את עולמות הסושיאל ותמיד נכחתי בהם מבלי לחשוב על אופציה תעסוקתית שהעולם הזה מביא לי. אז נראה לי שזה השלב הבא ואולי באמת- זה מה שאני צריכה לעשות.