להתפקס נכון

תמיד הייתי אדם של רשימות. בתיכון, בעבודה ובלימודים האקדמאים. הייתי עושה רשימות בתורים ומוחקת בקו כשאני מסיימת. בכל פעם אני מתמקדת באותה המשימה. כל כולי מכוונת אליה ורק אחרי שסיימתי, אני מוכנה לעבור למשימה הבאה. ואיך זה עובד עם החיים האמיתיים? בזמן החלמת הלידה זה עוד היה קל, אני 100% אמא ואין על כך שאלה בכלל. לאט לאט מתחילים מחשבות על בניית שגרה ושאלות על מה אני רוצה לעשות עם הקריירה, מתחילים לבדוק קצת גנים לקטנה ופתאום- כמה דברים צריכים לקרות במקביל. מלחיץ.

אני מדברת בגלוי על הקושי שבהחלמת הלידה שלי, על הניסיונות (הכושלים עד כה) לחזור לשוק העבודה ועל הצורך ליצור ולקבל הכרה על העשייה שלי ( הרי מתוך כך נולד לו הבלוג הזה). מעולם לא הסתרתי את הקושי, אבל זה כלום לעומת החודשים האחרונים. משהו בשילוב של הכניסה של הקטנה לגן, יחד עם עליה בתחלואה וסגר שני הוליד לו משהו שחשבתי שנפטרתי ממנו מזמן- התקפי חרדה. בעבר סבלתי מהם בעיקר סביב עניינים הישגיים כמו מבחנים, קבלה ללימודים, הגשות במכללה וכדומה והנה היום אני נפגשת איתם במבחן החיים האמיתיים, כאלה שמבקשים ממך להיות גם וגם וגם ואגב, את המבחן הזה אני חיברתי, אני הנבחנת ואני הבוחנת. 

אם פעם היה לי זמן לטפל בזה לאט ועם עצמי, היום אני מרגישה שיש לי אחריות לטפל בזה כמה שיותר מהר. משהבנתי שאני בחרדה כל מה שיכולתי לחשוב זה על החרדה, ועל הבריאות שלי שכמובן לא טובה ומצב רוח שלא טוב וחוסר התועלת שלי וכמובן כמובן ההתגייסות של כל הכוחות שלי כדי ששום דבר מזה לא ישפיע על הילדה שלי. כך יצא שהטיפוס היסודי שאני שם את הפוקוס בעיקר על ענייני החרדה ותוצאותיה והם גלשו ונכנסו לכל תחום בחיי. אם ניקח את זה קצת לתחומי העיצוב, אז זה קצת כמו לעשות אפקט של Blur על תמונה. אני מתמקדת באובייקט אחד וכל מה שסביבו מטושטש וכמעט שלא נראה. וכן, כך נעלמים להם גם דברים מאוד טובים וחשובים בחיים.

הדבר הראשון שעשיתי היה לפנות לקואוצ׳רית שלי שמאמנת אותי כבר שנים בתקופות שמצריכות חיזוק. אני מאוד מאמינה בתהליכי אימון שכאלה, זו בדיוק הדחיפה החיצונית הזאת שלפעמים דרושה כדי להתרומם ממשברים. באימון אני זוכה להתמקד ב״יש״, בעוד שביום יום כל כך קל לי להגיד כמה דברים אין. בעצם, האימון העיקרי הוא לשלוט על מה אני שמה את הפוקוס. דורש המון מודעות, המון כנות והמון אמונה (אמונה בעצמי כן?). 

אני מתארת לעצמי שאני לא היחידה ששמה את הפוקוס במקומות פחות חיוביים, הרי כמה חיובים כבר אפשר להיות בתקופה שמעל הכל מרחפת לה מגיפה עולמית?! אז איך בכל זאת עושים את זה? Baby steps. הרעיון לעשות צעדים קטנים לשינוי הפוקוס, אמנם לא מתאים עם הרצון שלי להפטר מהחרדה כמה שיותר מהר, אבל זה בהחלט נכון יותר כך. 

הצעד הראשון שעשיתי הוא לשנות את המידע שאני צורכת על בסיס יום יומי, משמע- לא רואה חדשות. אפשר לקרוא לזה ליצור בועה, אפשר לקרוא לזה מציאות מדומה, מה שזה לא יהיה – זה מרגיש נכון לי יותר. הרי זה לא סוד שהתקשורת, חשובה ככל שתהיה, ניזונה ומעצימה את השלילי והנורא. מלצפות חצי שעה בחדשות אפשר לבסס הנחה שסוף העולם עומד להגיע, והחדשות כיום הן באורך של שעה וחצי במקרה הטוב. אז פעם ביום אני מתעדכנת במה שאני צריכה וזהו. אז מה כן אני רואה? מה שעושה לי טוב. סדרות סופר קיצ׳יות עם מלא סטייל ויופי (היי ״אמילי בפריז״), הומור ( new girl אהובתי)  וקומדיות רומנטיות שראיתי מיליון פעם ( friends with benefits- התרופה שלי לכל דבר).  יש ברשימה שלי עוד הרבה פאן, קיטש וסטייל ואם תרצו כמובן שאשתף. אפשר לבקר את האיכות שלהן עד מחר, אבל לי הן מספקות בדיוק את מנת ההשראה והאספקיזם שלי ואני בהחלט לא מתנצלת על כך. 

הצעד השני היה להתחיל לעשות מדיטציה. נשמע אולי פשוט, אבל אני שהייתי כל כך צינית על כל ענייני הרוח והחיבור הפנימי הייתי צריכה לשים המון דיעות קדומות בצד בשביל להושיב את עצמי לעשות את זה. קל זה לא. לשבת עם עצמי ולהקשיב מספר דקות לנשימות מבלי שיעלו לי אינספור מחשבות דאגות וחששות זה ממש משימה בלתי אפשרית, אבל חייבת להודות שלאט לאט זה משתפר ולכמה רגעים אני מצליחה לעשות שום דבר מלבד לנשום ולנשוף. יש עוד דרך ארוכה שם אבל מדהים עד כמה קשה לנו לעשות פשוט שום דבר! 

אגב, חברת אינסטגרם חדשה שלי, ליאור דקל-ליבה ( @theglowgetterblog), כתבה פוסט עם מלא המלצות שוות למדיטציה ויוגה: אפשר לראות אותן כאן.

הצעד השלישי הוא להתמקד ביצירה- לאייר, לכתוב, לצלם. בזמן הסגר השני בקושי הצלחתי לעשות את זה. החרדה שיתקה אותי. הרגשתי שאני צריכה להיות כל הזמן עם הקטנה ולא היה לי שום פנאי לעצמי. יותר נכון- לא הרשתי לעצמי. הרי אני בחרדה? איך אני יכולה לעשות משהו שגורם לי הנאה. אז לאט לאט אני מחזירה את היצירה לחיי ולבלוג הזה יש חלק גדול בכך. לצד חיפושי העבודה אני משתדלת לשלב את האיור שעושה לי טוב על הלב, את הכתיבה ומידי פעם אני מגשימה גם כל מיני חלומות בעיצוב הבית וכמה שזה עושה טוב. בכל פעם שאני מתיישבת לענייני יצירה, אני נדהמת עד כמה טוב הפעולה הזאת מביאה איתה. אני שומעת ברקע פודקאסט טוב  ( הרגל חדש ומבורך שגיליתי), אני שמה את השירים האהובים עליי ( ולפעמים רק מלהיתקל בשיר טוב שלא שמעתי הרבה זמן מצב הרוח יכול להשתפר) והאווירה כבר נעשית טובה יותר. 

אני חושבת שאין כאן איזה נוסחה מדויקת וכמובן שהצעדים שאני עושה אינם מתאימים לכל אחת, הרי לכל אחת מאיתנו יש את העולם הפנימי שלה ואת הדברים שעושים לה טוב. אני לא גורו לענייני הנפש והפוסט הזה הוא יותר באווירת ״תעביר את זה הלאה״ , מאשר מדריך לחיים טובים יותר. 

מה שאני מציעה, זה בעיקר להקשיב לעצמכן ולחשוב על מה שווה לי עכשיו לשים את הפוקוס. אם אני אנסה לתאר את הדרך שלי לשינוי הפוקוס במילים אז זה משהו שמתחיל מ״אני ממש מאוכזבת מעצמי שלא מצאתי עבודה עד עכשיו, זה גם מאוד מלחיץ אותי ומטרידה אותי המחשבה שלא אמצא עבודה בחיים ואשאר בבית״ – ברור כאן על מה הפוקוס, וזה הופך ל- ״בינתיים, עד שאמצא עבודה, יש לי הזדמנות אדירה להגשים חלום ולכתוב בלוג ושם להביא לידי ביטוי את כל המחשבות והיצירתיות שלי ואולי דרך כך למצוא עבודה שיותר מדויקת עבורי״- הופס, הפוקוס השתנה. הדרך לשינוי הפוקוס בעניין הזה לא קרתה ביום אחד ועדיין יש ימים שאני צריכה להתפקס עוד קצת. איך אני יכולה לשנות את המיקוד שלי אל עבר הרגשה טובה יותר? זה לא חייב להיות משהו קיצוני וגדול שדורש התגייסות, זה ממש יכול להיות משהו קטן שיביא איתו חיוך ואפשר להמשיך הלאה.

את כל הדברים האלה אני כותבת גם לכן ומזכירה גם לעצמי כל הזמן. ובאווירת ״תעביר את זה הלאה״ שכזאת…מה איתכן? על מה אתן שמות את הפוקוס? מה הצעדים שאתן עושות כדי למקד את הפוקוס במקום הנכון?