קודם כל- התשובה היא כן. אני עדיין מחפשת עבודה. זה לוקח הרבה יותר זמן מהמתוכנן. בוא נגיד שכשהתפטרתי אחרי חופשת הלידה המוארכת הודות לקורונה, הייתי בטוחה שעכשיו יש לי איזה חודש חודשיים של פאן לעשות מה שבא לי ואז אני לגמרי בק טו ביזניס. זה אפילו הלחיץ אותי מאוד. הייתי מאוד עסוקה במחשבות של איך משלבים אמהות וקריירה (כתבתי על זה פוסט), איך בכלל חוזרים ללו״ז עבודה מתוכנן שכזה ואפילו הייתי מוטרדת מהמחשבות מה יהיה לי ללבוש, כי וואלה כבר המון זמן לא ממש התלבשתי כל יום כמו שצריך, אולי החלפתי את הטרנינג בטרנינג אחר.
החודשים הראשונים של חיפוש העבודה היו דווקא נינוחים, אם אפשר לקרוא להם ככה. שלחתי קורות חיים, עשיתי כמה מבחנים ואפילו הגעתי לשלבים מאוד מתקדמים, מה שמאוד החמיא לי. תוך כדי היו כמה סגרים אז לא תמיד היה לי פנאי לשקוע בחיפוש הקריירה, אבל משהסתיימה סאגת הקורונה התחלתי להכניס ללו״ז גם את שיקום הגוף והנפש וכל מה שנדחק הצידה. כל זה, יחד עם כתיבת הבלוג העסיק אותי לא מעט, אבל לא לאורך זמן. עם הזמן הרגשתי שחוקה מכל הראיונות, מבחני הבית ובעיקר מאותה תשובה שלילית שחזרה שוב ושוב גם כשהייתי בטוחה שזה לגמרי שלי.
לאורך החיים התמודדתי עם לא מעט דחיות, כמו רוב האדם. ממוסדות לימוד, ממקומות עבודה ובעוד סיטואציות שונות בחיים (ושלום לחיי הרווקות שלי). תמיד ההתמודדות הייתה לא פשוטה, אבל אני חושבת שאת הכל צלחתי בגבורה ואפילו יצאתי מנצחת. בשלב הזה של חיי מציאת עבודה היא סוג של גלגל הצלה. החיפוש העצמי שלי סביב האמהות מתרכז בעיקר בתחומי הקריירה. אני הרי יודעת איזו אמא אני, אני יודעת איזו בת זוג אני, אבל חוץ מזה- חסר לי משהו. חסר לי הניתוק מחיי היום יום, חסר לי המפגש עם חברים לעבודה- כאלה שחולקים איתי את אותו עולם תוכן ומבינים בדיוק למה אני מתכוונת. חסרה לי המוטיבציה לקום בבוקר, להתלבש יפה ולמהר לאנשהו. חסרה לי שגרה. בכל אופן, המשקל הגדול ששמתי על מציאת עבודה, הוא זה שגרם לכך שאקח קשה את כל אותן תשובות שליליות.
״אז למה בעצם את לא מתפשרת על משהו אחר?״ שאלה שחוזרת המון. דווקא בחיים שפוסט הקורונה לא חסרות משרות במגוון של תחומים. כמובן שיש גם הרבה משרות בהיי-טק, לשם אני מכוונת, אבל יש להן המון ביקוש ותהליכי מיון ארוכים. ועדיין, בתוך תוכי אני יודעת מהי המשרה שמתאימה ונכונה לי וקשה לי להתפשר על פחות. כמובן שיש לזה מחיר, אבל גם בלקיחת עבודה שאין לי תשוקה אליה. כבר עבדתי בעבודות כאלה בחיי. כאלה שאת גוררת את עצמך מהמיטה בבוקר ומגיעה עם פרצוף לא נלהב במיוחד שנשאר עד סוף היום בערך. אלה לא החיים שאני רוצה ובוא נודה באמת, לפחות כרגע אני עוד במצב שאני יכולה לברר את האופציות אז זה מה שאני עושה. כשאהיה במצב אחר, כנראה שאדבר אחרת. היום אני רואה את מקום העבודה לא רק כמקור פרנסה, אלא מקור לאיכות חיים של ממש. זה הרי המקום בו אתה מעבירה את רוב היום שלך כך שכדאי שתאהבי אותו, את האנשים איתם את עובדת ואת סביבת העבודה. מאז האמהות הצורך לשמש דוגמא הפך להיות גם אחד השיקולים בבחירת מקום עבודה. אני רוצה שהילדה שלי תקבל אמא מאושרת, מסופקת ומלאת עשייה. אולי לא מושלמת, וכנראה גם קצת עייפה, אבל שמחה בחלקה.
אז התפקיד הנחשק אותו אני מחפשת הוא “Brand / Marketing Designer ״ . עם הראיונות ומבחני הבית למדתי עליו יותר ועוד יותר התחדד לי כמה הוא מתאים לי. מעין שילוב של עולם המיתוג אותו עזבתי, עם עולמות ההיי-טק והדיגיטל אליהם אני מכוונת. במשך כל התקופה האחרונה שלחתי את קורות החיים שלי לעשרות משרות, שידרגתי תיק עבודות וחקרתי תיקי עבודות של מעצבים אחרים ואני עדיין עושה את זה. כל הזמן הזה אני חווה קשת של רגשות ממלאת מוטיבציה ועשייה לכעס של ממש על התעשייה ועל ״הכישלון״ האישי שלי.
מישהי פעם אמרה לי שיש סיבה שהמסע הזה לוקח לי יותר זמן מהמתוכנן. שאחרי שנה ומשהו של סגרים והתכנסות, אני צריכה קצת לצאת ולשוטט ולחפש את עצמי. אז זאת אני עכשיו, משוטטת. לפעמים יושבת עם עצמי בבית קפה, לפעמים פוגשת איזו חברה, לפעמים הולכת לים ככה סתם לבד ולפעמים יושבת שעות בבית וכותבת, מצלמת, מאיירת, עורכת, שולחת קורות חיים ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אחרי הכל, כל מה שצריך זה רק ״כן״ אחד.
ואם אתן מהתחום, או מכירות אנשים מהתחום שמחפשים מעצבת, הנה תיק העבודות שלי: https://www.behance.net/Lee_A
